<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן כ"א</h1>
<h2>דף כ:</h2>
נשאלתי על שפה של פרה שהיו מהבהבין אותה באור ולא נמלח ונפל לתוך הקדירה של בשר רותחת, ולאלתר סילקוהו ולא היה במים [בלי] (ו)בשר ס' על השפה. ואמרתי אילולי שקשה בעיניי על רבינו, הוינא מצרף בשר בהדי רוטב לבטלו בס', אבל פסק רבותי' דפסקו הילכתא מין במינו במשהו, דבר"פ הנודר מן (המבושל) [הירק, נ"ד ע"ב], הנודר מן הבשר אסור בראש וברגלים וכו' ורשב"ג מתיר, ומפר' התם דבהא פליגי ת"ק היינו ר' עקיבא סבר דהוי מין במינו ורשב"ג סבר לאו מיניה הוא, ואי רשב"ג רביה קיימ' לן בהכותב [פ"ד ע"ב] הלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מרבו ולא מיניה. ואפי' א"ת חבירו היה והילכתא כר' עקיבא וכן פסק רבי' שמואל דסבירא ליה כת"ק, אפי' הכי משערי' ליה בהדי בשר, ואפי' אם בשר גמור הוא, היכא דלא נמלח, דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכ' לא שייך למימר, אלא היכא דהבשר עצמו איסור, כגון טיפת חלב שנפלה בה ולא היה בה כדי ביטול. ועוד יש ראיות הרבה דשרי. וכן פסק רב אחאי בשאילתות שלו, וכן פסק רבי' גרשם מאור הגולה. אבל בתשובת רבי' זקני פסק, שהחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה אע"ג דדם האיברים שלא פי' מותר, ה"מ חי דלא יהב בה טעמא בבשר, אבל בבישול דיהיב ביה טעמא בבשר לא. ותו דילמא כי פריש לא סליק ליה דיקולא דמיא מפני שאר החתיכות ואי איפשר להתבטל מיד והוה ליה כדלא ניער וכיסה וחוזר ונבלע בחתיכה שפירש הימנה ונעשית נבלה, דדילמא אין בהן ס' בדמה והדר אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ולא עמדתי על סוף דעתו דאם לא פירש ויהיב ביה טעמא מה בכך הלא טעמא היתירה הוא. אליעזר הלוי.
מעשה שהיו מהבהבין שפה של פרה אצל קדירה של בשר ונפלה לקדירה, והנה לא נמלחה ולא יצאת מידי דמה, והתרנו הקדירה ואסרנו השפה. וטעמה דידי משום שדם האברים שלא פירש מותר, כדפסק ר' אחאי גאון דבשר שלא נמלח מותר למיכל מינה באומצא, פי' חי א"כ שפה זו מתי אוסרת הקדירה כשתפלוט דמה לחוץ, הדר הוה ליה הדם לגבי בשר שבקדירה מין בשאינו מינו, בטל בששים ואפי' השפה שפלטה הדם הוא היתר ומהני לבטל הדם, שהבשר אינו אוסר אלא הדם שבו ובעודו בבשר אינו אוסר אלא לכשיוצא ואז בטל, ויש לנו למנות כאילו כל אותן שפה דם גמור ולפי זה משערים בס', דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן, וכיוצא בזה אני אומר אם חתיכה של בשר שלא נמלח נפלה לקדירה, שמותר בס' ולא הוי מין במינו. וכ"ש לדברי המתירין מין במינו בס' דמותר, ותו יש לתת טעם להיתר שאינו מינו השפה דבתר שמא אזלינן כדאמר' גבי נדרים [נ"ד ע"ב] הנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וראיתי שרבי' זקני אוסר גבי חתיכה שלא נמלחה שנפלה לקדירה וטעמו דילמא לא סליק לה דיקלא דמיא לחתיכה לכל צד ונכנס הדם לחתיכה שאצלה ואוסר אותה דהוה ליה כלא ניעור וכסה, ואין נ"ל דהדבר נראה לעינים שהמים נכנסין בין חתיכה לחתיכה, ודווקא בחטין אמרינן הכי גבי חמץ בפסח [מ' ע"א] מפני שיש לה סדק ויוש' בתוך הסדק ההוא ואין הקילוח של מים נכנסין ביניהם, אבל המים נכנסים ביניהם תדע שהרי מחמת המים שביניהם חששו לחימוץ דאמר רבא לא ניחלוט איניש תרתי חוטי בהדי הדדי דלמא אזלי חדא ויתבי בצירי דחבירת' ולא סלקי לה דיקולא דמיה ואתי' לידי חימוצא, פ' צוריא, ביקוע שבהם, דיקולא, פי' בלטורי בלע"ז, אבל גבי שאר איסורי' כיון שהמים נכנסים ביניהם מותר, ולא שאני כדאי לחלוק עליו אך אשר עם לבבי כתבתי. אבי העזרי.
